שאלה מפורסמת שהחוקרים מעלים בפני הנבחנים כדי לחדד את ההבדלים בין המוסר לתועלת היא השאלה הבאה: נניח שאתה יושב במכונית שאיבדה את הבלמים. מולך אתה רואה בית קפה ויושבת שם משפחה של 6 נפשות. ברשותך 2 אפשרויות או להשאיר את המכונית דוהרת לכיוון בית הקפה או לסובב את ההגה שמאלה ולהרוג אדם אחד בלבד. מה תעשה? (ישנו חזו"א הדן בשאלה ממש דומה לזו. החזו"א ביו"ד ;סט א, ובחו"מ סנהדרין כה.)

תשובה:

רוב האנשים אומרים שודאי שהם היו מסובבים את ההגה, בכדי לא לפגוע ב 6 אנשים! כי המוח שלנו באופן אוטומטי רגיל לבחור בתועלתיות בין רע לטוב  וודאי שהטוב הטבעי הוא להרוג 1 ולא 6. זה כדאי.

למרבה הפלא, מה שנכון לבחור לעשות; זה להשאיר את המצב כמות שהוא ולא לסובב את ההגה בכדי לא להרוג בידיים מישהו, לעומת זאת כשהוא משאיר את המצב כמות שהוא (ושש אנשים בדרך להיהרג) אין זה הריגה בידיים ממש, כי הקב"ה סיבב שיהיה תקלה בבלמים ולנהג נותר רק לבחור את הבחירה המוסרית שזה "מה נכון לעשות" ונכון הוא; שלא להרוג אדם בידיים.

יש שיאמרו: "אולי מה שמצופה ממנו זה דווקא לבחור למנוע את ההריגה של אנשים מרובים… מי יודע…"

זו טענה לא נכונה, משום שכולם מבינים שלא מוסרי לתפוס אדם חי ובריא מהרחוב ולהרוג אותו בכדי להוציא את איבריו ולהשתמש בהם עבור 6 אנשים אחרים, בכדי למנוע הרג של אנשים מרובים…

וודאי שלא. והתורה מלמדת אותנו, שלא נשחית את נפשותינו בהריגה בידיים, ללא פסק של בית דין מוסמך וכו'. כשבית דין מוסמך קבע שצריך להרוג נפש מישראל, זה כבר מגיע מציווי הקב"ה ולא מהחשבונות שלנו, של מה כדאי ומה לא. אלא מהמקום של "מהו הנכון".

העיקרון המוסרי הוא קדושת חיי אדם והעובדה שאסור לגרום בידיים לנטילתם וזה גובר על הכדאיות שאומרת לי למעט במספר האנשים שיפגעו.

למדנו, שבשביל לעשות את הנכון (ולהפעיל את "מרכז ההנאה הרוחני") עלינו לבחור בכך.

איך ליהנות מהשקעה בזוגיות ומקיום המצוות

חשוב להבהיר: אנחנו חונכנו וגדלנו על כך שלקיים מצוות צריך תמיד גם אם ממש לא נהנים ובדרך זו נצעד לעולם! אבל כמובן שהדרך המובחרת יותר היא לקיים את המצוות מאהבה.

האמת גורמת לנו להפעיל את "מרכז ההנאה הרוחני במוח".

האמת גורמת לנו לבחור בהחלטה מוסרית ובכדי לדעת מהי האמת, לשם כך הקב"ה נתן לנו את התורה.

ישנם אנשים שהאמת תמיד איתם… מהסיבה הבאה: היושר נמצא תמיד אצלו, הוא הבעלים של היושר… וכל דבר עקום שהוא עושה נחשב אוטומטית לישר, כי הוא המציא את סרגל היושר ולכן הסרגל שלו הוא הישר. זה כמו שכשמפלס הכנרת יורד מוסיפים קו אדום חדש, בכדי לפתור את הבעיה…

אדם כזה לא ייהנה מקיום המצוות, משום שהוא מופעל בעיקר על ידי שיקולים של כדאיות, שאין מקורם במידת האמת וזה לא מפעיל את מרכז ההנאה הרוחני שבמוח.

הדוגמא של המכונית שאיבדה את הבלמים, זו רק הוכחה אחת לטעות שהאדם יכול להגיע אליה, כשהוא חושב שהטבע שלו הוא הדבר האמיתי. התורה היא הסרגל של האמת שלנו. בתורה הכל כתוב בצורה שמנחה אותנו ליושר ולמדדי אמת בלתי תלויים בשום אדם. וכמובן גם שחלילה לא נהרוג בידיים, בלי כוונה…

החזון איש כותב; שאין תענוג כמו האמת וכעת יש לזה גם הבנה מדעית, שאם אדם בוחר בַאֶמֶת זה גורם לו הנאה מיוחדת.

לאור מה שלמדנו; ההתמודדות בין המוסרי – (האדם בוחר את הנכון), לכדאי – (האדם בוחר בין הטוב לרע עבור הנאותיו וצרכיו הפיזיים, הכלכליים והנפשיים),  יהיה לנו קל יותר. משום שאנחנו מסתכלים כעת, גם על התענוג (העתידי – לאחר הבחירה) וגם על החובה.

ידוע בשם הרב פרידלנדר שהדרך להתגבר על שמירת העיניים, היא גם דרך החובה שלנו בזה ("ולא תתורו") וגם באמצעות הסיפוק וההנאה שנוצרים מההתגברות שלנו.

אבל כדי שנוכל באמת להתענג על האמת, אנחנו צריכים שהאמת תהיה ברורה לנו וכשאדם מאפשר לעצמו השפעות זרות המעוותות את האמת, הוא אינו יכול להיות בטוח באמת והוא כבר לא יכול ליהנות מהאמת.

לכן צריך לדעת 2 דברים:

1. לא לאפשר השפעות זרות.
2. להיות בטוח באמת באמצעות הצמדות לתורה ולדעת תורה.

לחשוב על התענוג הבא מקיום האמת

העוצמה של ההנאה מהאמת היא מאד חשובה, משום שישנו קרב בין התענוג של האמת לתענוג של הכדאי (האוטומטי שלנו), ולכן חלק מהעלייה הרוחנית שלנו, היא גם לחשוב על התענוג הבא מקיום האמת וככל שהאדם מגביר את זה – הכוח שלו להתגבר גדול יותר.

להחזיק מעמד למשך זמן רב

אם אדם רק מתגבר, ללא הרגעת החלק הבהמי שלו שמבקש ממנו "ליהנות מהחיים", הוא לא יחזיק למשך זמן רב, משום שההתגברות היא כמו שריר וכששריר עובד לא נכון, הוא נתפס…

"וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים פרק ו' פסוק ה').

רש"י: ואהבת. עשה דבריו מאהבה, אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה, העושה אצל רבו מיראה, כשהוא מטריח עליו, מניחו והולך לו (ספרי לב.):

רש"י מסביר מדוע צריך לאהוב את השם, באמצעות משל מ"סִפְרי"; שכשמטריחים אדם על ידי יראה רבה, בסוף הוא מניח והולך לו ממקור הגורם פחד (יראה). לכן צריך לאהוב את השם ולא מספיק לעבוד רק מיראה.

הרעיון הוא, לשלב יראה ואהבה יחד.

השאלה שלנו: נניח שיש לאדם יראת שמים בדרגה 8 והקושי לעשות את המצווה שאיתה מתמודד כעת, עומד על 5. במצב זה, ודאי שיראת השמים של האדם תנצח את הקושי, שהוא רק בדרגה 5 (וזה גם ללא אהבת השם לכאורה).

השאלה היא, מדוע שזה לא יצליח לאותו אדם גם מחר, הלא מחר היראת שמים שלו, תמשיך להיות 8 והקושי ימשיך להיות 5 ואילו מדברי רש"י אנו מבינים שאדם שעובד רק מיראה, בסוף "בועט והולך" חלילה?

מחקרים מראים שאם אדם עושה משהו שגורם לו הנאה והדבר הזה נעשה אצלו להרגל – סופו ליהנות פחות. לדוגמה, אדם שאוכל מאכל פעם בחודש, המאכל ערב לו יותר מאדם שאוכל את אותו מאכל כל יום.

לעומת זאת אדם הסובל. ההרגל בסבל גורם לו לסבול יותר.

ובמילים אחרות; ההרגל בסבל גורם לעלייה בסבל ואילו ההרגל בהנאה גורם לירידת ההנאה.

אבל בתענוג רוחני, ההנאה דווקא מצטברת. למשל אדם שנהנה מקיום המצוות, הוא חש הנאה בכך שהוא עושה עוד ועוד מצוות. הוא אף נהנה מהתמדתו בכך. הוא מתמלא מכך.

כשקשה לאדם בקיום המצוות, זה קושי מצטבר ונהיה קשה יותר ולכן אם היום הקושי בדרגה 5, הרי שבהמשך הוא יהיה בדרגה קשה יותר ומשום כך אנחנו מצווים לעבוד את השם גם מיראה וגם מאהבה ואהבת השם הופכת את הקושי בקיום המצוות להנאה וכך אהבת השם ויראת השם ביחד הם שני כוחות שנלחמים יחד למען המטרה.

יותר מכך; כאשר משלבים יראה ואהבה אין הקושי גדל עם הזמן – כי בשילוב זה לא שני דברים, כמו שאדם טורח למען אשתו והוא אוהב אותה, אין הקושי גדל כי יש משמעות לקושי, כמו מתנה שקונה עבורה או מתאמץ לתת לה, כך כשאדם אוהב את השם, הוא רואה בקושי גם מתנה להשם – ששמח שהאדם צומח ומשום כך הקושי בעבודת השם ובזוגיות קטן יותר מסתם סבל ובתנאי שיש שילוב של עבודת השם מיראה ומאהבה יחד.

סיכום:

במידה מסוימת, הקושי להשקיע בזוגיות הוא גם הנאה עבורנו, משום שהשקעה בזוגיות זה דבר אמיתי ומוסרי וזה גורם להנאה רוחנית (מרכז ההנאה הרוחנית במוח מופעל).

השקעה מתוך אהבה וידיעה שתבוא הנאה בעקבות ההצמדות לאמת, עוזרת לנו להחזיק מעמד בהשקעותינו ברוב המקרים ולאורך שנים.

הדבר שייטיב איתנו ביותר, זה ההיצמדות לתורה ולדעת תורה, משום שהתורה מספקת כל הזמן קווים של מוסר וחשיבה מוסרית גורמת לנו להנאה.

כאמור, לא בגלל זה אנחנו רוצים לקיים מצוות. אך בגלל זה נתחזק להבין שההשקעה בזוגיות כולה ובקיום המצוות נעשית באמצעות קווי חשיבה מוסריים ולכן מי שמשקיע באשתו כדי לאהוב אותה יותר, הוא לא סובל מהקושי המצטבר. הוא נהנה מהמאמץ שהוא נותן לאשתו כמתנה.