האם יש לך סיכוי לחיות אחרת?
כשנולד ילד, אנחנו יודעים שיש לו פוטנציאל לגדול!
ואנחנו מצפים שיגדל ויתפתח. שכלית רגשית ופיזית. שיביא ציונים טובים וינהג טוב.
כשהוא גדל אנחנו עדיין מאמינים בפוטנציאל שלו להיות אדם חשוב, תלמיד חכם וכו'.
בקיצור אנחנו בטוחים שיש כאן את עיקרון הפוטנציאל וההתפתחות.
אנחנו מאמינים כך שנים, אפילו כשמתחתן מאמינים שיש לו עדיין פוטנציאל להתקדם.
א-ב-ל,
אני רואה אנשים שכבר לא מאמינים שיש להם פוטנציאל. הם אומרים "ככה אני" ו"ככה אשתי" ו"זה מה יש" ועוד.
השאלה המתבקשת,
מתי החלטת שכבר אין לך פוטנציאל.
שנים חשבו עליך שיש לך פוטנציאל. שנים אתה תחשוב כך על ילדיך!
האם אין כאן איזו טעות שלפתע התבלבלת ואמרת לעצמך בלי כוונה "אין לי סיכוי"או "מה יעזור לי להשקיע"?
