"האם הצורך שלי במחמאות לגיטימי?"

לרב שקולניק שלום,

רציתי לשאול על נושא המחמאות לאשה.

אנחנו נשואים 15 שנים. קשר מצוין ב"ה, שותפים ומשתפים, מדברים פתוח, יש נושאי שיחה ונעים וטוב לנו ביחד, ברוך ה'.

מאז שאני מכירה את עצמי יש לי ערך עצמי נמוך, בלי שום יחס ליכולות לכישורים ולהצלחות שלי, תמיד ארגיש מי אני בכלל, חוסר ערך כזה שהולך איתי לכל מקום, וצורך לקבל מחמאות ואישור מהסביבה שאני טובה וראויה וכו' (ההורים שלי לא ידעו להחמיא ולעודד ו"לראות" את הילדים, הנתינה שלהם התבטאה בעיקר בפן הטכני). זה חלק מהסיפור חיים שלי, ואפילו שאני עובדת על זה, (מודעות וכו') כנראה תמיד תהיה לי התמודדות עם זה. היום אני כבר במקום אחר, כבר מעריכה את עצמי הרבה יותר ומרגישה נוכחת בחיים שלי, ויש לזה השפעה חיובית על הזוגיות ועל הילדים, אבל בזמני משבר או קושי מיוחד – יבואו הרגשות המחלישים המוכרים ואני אזדקק שמישהו מבחוץ יוציא אותי מ"בועת הנחיתות" המוכרת שלי.

בעלי הוא אדם מקסים עם ראיה חיובית, אבל הוא לא רגיל להחמיא. נראה לי שזה קשור לבית של ההורים שלו. בבית שלו, בניגוד אלי, הייתה הרבה התפעלות מהילדים, התפארו בו, נתנו לו חיזוקים, הוא הרגיש שהוא "מישהו". הערך העצמי שלו ממש בריא וחיובי, בכל מצב מרגיש טוב עם עצמו (לא גאוה או משהו כזה). הוא גם יודע לתת את זה לילדים, להחמיא, להתפעל מהם, לעודד אותם.

בקשר אלי – הוא קצת שוכח… זה פשוט לא במודעות שלו להחמיא לאשה כ"כ. באופן כללי יש מציאות של מחמאות שהוא נותן לי, מעריך ומתפעל, אבל לא על בסיס קבוע יומיומי. יכול להיות מחמאה אחת-שתיים ליום, והוא ירגיש בסדר עם זה. לי זה מאד חסר. אני מרגישה שאני זקוקה ממנו ליותר, על הרבה יותר דברים, שיגיד לי ש******* כל בוקר, זה נותן לי הרבה. הוא היה אומר, אבל מתישהו זה הפסיק, וזה הוריד לי את החשק ל***** כשלא היה לי זמן או מצברוח. אמרתי לו את זה, והוא ענה שזה באמת לא בסדר שהוא לא אומר, אבל גם כשהוא לא אומר הוא שם לב ש******* וזה נעים לו. יופי, ומה עם ההרגשה הטובה שלי?…

אני לא יודעת אם הצורך המוגבר שלי במחמאות וחיזוקים הוא בגלל החוסר האישי שלי בתחושת ערך או שזה צורך טבעי של כל אשה. אני מתחבטת בזה כל פעם מחדש וזה מתחיל לשגע אותי…  אני יודעת שאם אשה רוצה לרגיש טוב בזוגיות היא קודם כל צריכה להרגיש טוב עם עצמה בלי קשר לזוגיות בכלל. אם היא מפילה את החוסרים שלה על הבעל ומשעבדת אותו ל"חור השחור" הזה שהיא בעצמה לא יודעת איך למלא, (ושהיה קיים גם לפני שהתחתנה) זה שוחק את הבעל, שאולי יראה בכך עול ומעמסה בשלב מסוים, וגם לא בטוח שזה מוצדק שהיא תצפה ממנו לכך.

מצד שני ידוע מה שכותב החזו"א באיגרתו שטבע האשה להתענג על החן שלה בעיני בעלה, וזה בדיוק מה שהמחמאות נותנות לי. ככה אני מרגישה שאני "מישהו" בשבילו. אז אולי זה כן צורך בסיסי ולגיטימי שאני תלויה בבעלי כדי לקבל אותו, ולא דרישה מוגזמת? מצד שני זה לא שאין מחמאות בכלל, אז אולי מה שהוא כן אומר – אמור להספיק לי? (בגלל הנחיתות אני מרגישה שלא מגיע לי לתפוס יותר מידי מקום, יש לי מחשבות של "תגידי תודה על מה שנותנים לך את כנראה לא מעריכה את מה שאת מקבלת…")

חשוב לי להרגיש טוב בזוגיות, לא להרגיש שאני מסתפקת במועט, אני רוצה שפע של קשר רגשי, וברור לי שזה יטיב עם הזוגיות וגם הוא ירוויח מזה. בזמנים של מיעוט מחמאות גם יורד לי העניין בקרבה. ואחרי כמה ימים שלא היו מחמאות ואז הוא נזכר להגיד יותר – זה לא מיד משפר את ההרגשה, ולוקח לי זמן ל"התייצב" עם זה.

הוא יודע שזה חשוב לי, ושזה לא הצד החזק שלו, והוא משתדל.

אני יודעת להגיד לו בזמנים שחסר לי מחמאות, בצורה מכבדת ולא מאשימה, והוא מקבל ומתחזק בנושא. אבל זה נמאס… כל פעם אני אצטרך להרגיש את חיבוטי הנפש האלו לפני שאני מזכירה לו להחמיא? זה פשוט לא נכנס לו למערכת באופן קבוע… לפעמים אני מרגישה שבאיזשהו מקום הוא מחשיב את ההעצמה לילדים יותר מאשר לי, כי זה בונה ומגדל אותם. שם זה כן זורם לו בטבעיות. טוב, אולי כי ככה הוא גדל. אבל גם אשה זקוקה, אפילו שהיא כבר אדם בוגר…

יש לו גם זמנים שהוא מחמיא הרבה וכיף לי עם זה, אבל זה לא קבוע, ובזמנים שזה לא ככה אני מרגישה שהלב שלי קצת נסגר ומתרחק (לוקח לזה כמה ימים לקרות, כשאני רואה שעובר עוד יום ועוד יום ככה). וממש לא נעים לי עם זה. ושוב, זה יותר חוסר הרגל ולא חוסר אכפתיות, ודווקא בגלל זה לא נעים לי להזכיר לו, כי הוא שוכח ואולי אני מכבידה עליו עם הבקשות שלי (שוב, הנחיתות…)

איך אני יכולה להרגיש טוב ובלי להכביד, ואיך אדע אם הצורך שלי בעוד מחמאות הוא לגיטימי או נובע מהנחיתות שלי שזקוקה לאישור חיצוני?

אגב, בנושא האישור החיצוני – היום אני כבר מרגישה בעלת ערך עצמי ביחס להרבה אנשים אחרים שבעבר חשתי נחותה לידם. אבל מול בעלי זה משהו אחר, אני זקוקה לאישורים ממנו על הטוב שהוא רואה בי. אם הוא לא אומר אני מתחילה לחשוב שאולי אני לא נראית טוב בעיניו היום, אולי אני סתמית כזו בעיניו, ואני רוצה להרגיש שאני מס' 1 בשבילו (פעם זה אפילו לא עלה על קצה דעתי, היום כן, זה גם מראה על שיפור בערך העצמי). אולי אני "עפה" על עצמי? איך אני אדע אם הרצונות שלי מוגזמים או לגיטימיים?

מתנצלת על האריכות, אולי חזרתי על עצמי גם.

תודה רבה על העלון המושקע והמיוחד, שמביא למודעות הרבה דברים חשובים!

אגב אם תחליט לפרסם בעלון, תשמיט בבקשה את המקומות שפירטתי על הרקע והמשפחה שלו והמנטליות.