בשבת למדתי עם בני גמרא
מסכת "אלו מציאות"
וקרה לי משהו שאני מאוד אוהב שקורה לי
מדובר בתובנה…
ואני רוצה לשתף אתכם בה:
כתוב שיש מצווה שאם אתה רואה את החמור של חבר שלך לא מסתדר עם המשא שעל גבו עליך לעזור לו לטעון או לפרוק את המשא שנאמר "עזוב תעזוב עמו".
נחמד נכון?
(הערת אגב: אין חוק בשום מדינה שכך צריך לעשות. כי זה לא מעניין אף אחד אבל את התורה החוקים האלו דווקא כן מעניינים… שניתן את הדעת לעזור לשני!)
אבל כתוב שאם בעל החמור הלך וישב לו… ואמר לאיש שלידו הואיל ועליך המצוה אז אם אתה רוצה תקיים אותה… והוא יושב… אז הדין הוא שהוא פטור מלעזור לו,
שנאמר "תעזוב עמו"
דווקא אם זה ביחד.
הוא לא יכול לשבת ולומר לו תעבוד כי אתה חייב. תעזור כי אתה חייב.
חשבתי לעצמי איזה מוסר יפה יש כאן;
אתה לא יכול לומר למישהו אתה חייב לכבד אותי אז תכבד אותי- אתה צריך להיות חלק בעסק.
אתה לא יכול לומר למישהו הבית שלך אז תעשה- אתה צריך להיות הוגן. להתייחס יפה ואז הוא יעשה את חלקו.
אתה לא יכול לומר קודם תעשה אתה (או את) – אתה יכול לומר נעשה ביחד. אני את חלקי ואת את חלקך!
תעזוב עמו!
לגלות עוד מהאתר הרב יעקב שקולניק - יועץ נישואין
Subscribe to get the latest posts sent to your email.
2 Responses
חזק,
יפה גם לחשוב שהתורה אומרת לעזור לזה שיש לו רצון ונכונות, לא לעשות במקום אלא עם…
מאד מאד מלמד ומחכים
תודה גדולה על השיתוף