משהו שאני נתקל בו הרבה בפגישות:
לפעמים אחד מבני הזוג חושב, שהשני צריך להשתפר בסגנון שלו כמו באיך הוא מדבר עם אנשים אחרים ואיך הוא מדבר עם הילדים והצורה שהוא חושב ובהחלטיות שלו ובתפיסות החברתיות שלו ואם יהיה את כל אלה אז יהיה טוב.
אבל מה באמת קורה כאן?
נניח שהיא סובלת וקשה לה איתו והיא לא יודעת מה לעשות אז היא חושבת שאם הוא:
יהיה לבוש טוב
או אם הוא ידבר בצורה רהוטה
או אם יהיה לו יעדים בחיים
או אם הוא יעשה רישיון
או אם הוא יסכים לעבור דירה
או אם הוא יהיה יותר אחראי
אם הוא יהיה יותר ערכי ורוחני
ועוד
אז יפתרו לה הבעיות האישיות איתו.
היא לא יודעת מה לעשות ואז היא רואה דברים שיכולים להיות קשורים או קשורים וכך היא מקבעת בדעתה את זה שזה מה שיפתור את הבעיות שלהם.
ואז יש לנו תקלה חדשה: היא מתחילה לחנך אותו. "תהיה אחראי. תהיה גבר והכל יהיה בסדר".
לא משנה רמת החריפות של החינוך או המחשבות שבסגנון הזה. אם זה כך היא מעבירה לו מסר שהוא לא טוב ואז הוא באמת לא משתפר.
החשיבה הנכונה שצריכה להיות:
מה מפריע לך בפועל?
הנה דוגמאות:
מפריע לי שאתה לא מתייחס אלי (במקום תהיה אחראי למה שקורה סביבך)
חסר לי מילים טובות- לפעמים מסתבר שזה במקום רישיון- כי לפעמים מחפשים להרגיש טוב וחושבים טוב אם יהיה רישיון או אם נסע לנופש זה יפתור את ההרגשה הרעה, אבל זה לא מה שיפתור. מילים טובות ויחס טוב יכולים באמת לעזור ביום יום.
מה שאני מנסה להעביר:
אל תחשבו גלובלי על דברים גדולים ועל שינויי אופי ולהפוך את היוצרות
תחשבו איך אני מסדר ומדבר על מה שמפריע לי.
להיות נקודתי. כי שם הבעיה ולא באסטרטגיה הגדולה של סגנון דיבור ומיקום הדירה.
מקווה שהמסר הובן.