אמא אומרת בוא קצת לסלון ונדבר – הוא מתעצבן
אמא אומרת אולי אני יכין לך כוס תה חם – הוא אומר בחוסר סבלנות; לא. לא עכשיו.
אמא מרפה – הוא מתעצבן. מדוע אמא מרפה ולא דואגת לי. "היא אמא שלי לא?!"
אם נחשוב לרגע מה אנחנו רוצים מההורים, נראה ש
אנחנו תמיד רוצים שהם יהיו שם כשקשה לנו. רוצים לרוץ לקיר הזה שנקרא אבא ואמא ולהישען עליו.
אבל כשהם מציעים לנו את זה. אנחנו לא תמיד רוצים.
אבל כשקשה לנו שוב, אנו מחפשים שוב ושוב את הקיר. גם בגיל 30 או 50
אבל להגיע לבקר את אמא המשועממת – זה קצת פחות…
אם נסכם…
אנחנו מצפים מאבא ואמא שיגוננו עלינו "ושנתחבא אצלם" כשקשה לנו.
זהו. זה אבא ואמא ולעולם יש את הגעגוע הזה. גם אנשים שהוריהם נפטרו חשים כך. גם אנשים שלא חיים טוב עם הוריהם מתגעגעים לכך. אבל בפועל לא תמיד רוצים בכך.
אז מה נוכל להסיק מכך?
נחליט שאנחנו נותנים את זה לילדינו.
כשקשה לילדינו – נקפיד להיות שם.
יתירה מכך, נדאג שפעולותינו היום לא יגרמו לילדינו בעתיד חוסר נעימות לבוא ולהישען עלינו ולהתגונן בצילנו.
וכשאמא רוצה להגיש לנו תה כשאנחנו בגיל 50 נסכים, כי – אולי זה הצורך שלה להרגיש מגוננת ומחזירה את מה שחושבת שאולי לא נתנה. או לא נתנה מספיק.
תגובה אחת
כתבת יפה ממבט של ילדים, ומבט של הורים לטובת הילדים
אבל יש מבט של ילדים לטובת ההורים
הזכרת באגב 'כשאמא תרצה להכין תה בגיל 50'..
אמנם זה אחד התפקידים המרכזיים שלנו למלא את טובת ההורים!
והסגולה הבדוקה ביותר – שילדינו יתנהגו באופן דומה וכו' וכו'