מה עושים כשילד בן שנתיים בוכה שהוא רוצה משהו?

מי לא מכיר את זה…

חוזרים מאירוח משפחתי, והילד בן שנתיים בוכה שהוא רוצה משהו, שירימו אותו, שישחקו איתו, להתעכב באיזה מקום שמתחשק לו וכדומה.

הרבה הורים אומרים; "נמשיך הלאה והוא כבר יבוא".

מה זה עושה לילד לדעתך?

לדעתי, זה מפעיל עליו לחץ לבא אחרת הוא יקלע למצוקה: הוא יישאר לבד ברחוב.

ואז מה הילד עושה?

צורח. צורח והולך. צורח. צורח והולך…

מה הילד חושב עלינו?

שאנחנו לא טובים וזה לא נורא… אבל הוא גם חושב, שאין לנו דעה בנושא או שאנחנו לא החלטיים וכדומה.

לטווח הקרוב: צרחות.

לטווח הארוך: שאפשר להתעמת עם ההורים, אולי ייכנעו, הרי אין להם דעה ברורה. המסקנה שלו: תמיד העדיפות הראשונה לצרוח כדי להשיג את המטרה או סתם כך. [וכשיגדל: העדיפות הראשונה, להראות עצבות, אולי ייכנעו הרי אין להם דעה ברורה ואין להם יכולת הכרעה מספיק].

בוא נבדוק דרך פעולה אחרת.

אנחנו נקבע לילד עכשיו אתה מגיע כי החלטנו. נקודה.

ננתח: הוא בטוח יבכה בטווח הקרוב – לא שונה מלתת לו לבכות כשהוא נשרך אחריכם. אולי קצת יותר גרוע כי שם יש לו גם איום מהוריו (לא נעים…)

לטווח הרחוק: הילד למד; להורי יש דעה וכשהם מחליטים אי אפשר להזיז אותם, אז מה יעזור לי לבכות. זה ילד שיותר טוב לו בעתיד. הוא חי בלי שילוו אותו ספקות וניסיונות דרך בכי או עצבות, הוא ילמד בעתיד להשתמש פחות בבכי ועצב, מתוך הבנה שזה לא מביא פתרונות. (מותר לבכות, אבל אסור שילד יבין שבכי ועצב מביאים לו את הסחורה.)

ההורים מרוויחים: שבפעמים הבאות שהם יאמרו לילדם (גם בן השנתיים) "עכשיו לא הולכים לגינה, עכשיו הולכים הביתה" – הוא יקבל את זה בקלות. פחות בכיות בשבילו ובשבילכם, יותר בריאות הנפש לשלושתכם.