מה עדיף? להיות אהוב או להיות אמיתי?

כשאתה אהוב – קל לך להיות אמיתי

כשאתה מתבייש זה כי אתה מפחד מנתק. אתה מפחד להרגיש לא שייך וממילא גם לא אהוב.

הרבה פעמים אנשים שמגיעים לייעוץ או אפילו שולחים שאלות במיל, הם שואלים מה לעשות שהשני לא פתוח מספיק. מפחד לומר את האמת.

והתשובה הרבה פעמים היא: הוא מפחד כבר לא להיות אהוב יותר. היא מפחדת שהוא לא ירצה אותה יותר. אם הוא או היא תדע את הפרטים, היא תתרחק ממני. לכן אני מתבייש לספר, כי אני מפחד מהנתק.

אבל מה יקרה אם אני בטוח שאוהבים אותי?

יפלו השמים ואני יודע שאני עדיין אהוב?

אז. אז לא איכפת לי! לא איכפת לי שיידעו עלי הכל. כי מה יקרה? מקסימום? הרי אישאר אהוב ומחובר!

מה יוצא?

יוצא שכשמרגישים אהובים-נהפכים בקלות לפתוחים ואמיתיים!

אז למה כולם מתביישים וחוששים לרדת לפרטים?

כי הם לא בטוחים שהם אכן אהובים או יהיו אהובים אחר כך.

וכאן נכנס העניין של אמון.

כשאתה יכול לפתוח בזוגיות מה שאתה רוצה. כששני הצדדים מאפשרים פתיחות ויהי מה.

"תגיד לי הכל ועדיין אוהב אותך"

אם יש כזה אמון, לא איכפת לי להיות פתוח.

וכשלא יהי איכפת לי להיות פתוח, אני אהיה אהוב. כי אהיה מובן. אהיה מי שאני ויאהבו אותי בזכות מי שאני.

אי אפשר לשבת על הספסל ולחכות ליום שבו יאהבו אותי כפי שאני ואז אוכל להיות פתוח.

חוסר פתיחות מקשה על חיבור ומראה על חוסר אמון בצד השני.

לכן צריך להיות פתוח – עם אופציה להיפגע.

אהבה זה אומר להיות גם במצב פגיע.

כמובן שאם כל היום נפגעים בגלל הפתיחות-

האיש נסגר בחזרה וכבר קשה יותר לאהוב ולאהב.

כדי להיות אהוב ואוהב צריך להיות פתוח ואמיתי

העניין מורכב

מקווה שהערתי למישהו כמה תאים רדומים…