רציתי לשאול
מה בעניין האגואיסטים האמיתיים.
הרי היום הטרנד הוא לדאוג לעצמך… כל מנחת הורים אומרת לאמא, תדאגי לעצמך וכך תוכלי לדאוג לילדים וכדו'.
ואני אכן מאוד דואגת לעצמי ולצרכים שלי, כל יום אני צריכה 3 ארוחות ביום לאכול ברוגע ובשקט ואוכל מסוים מאוד שמתחשק לי (לא דווקא מה שאני מכינה לכולם…) וכן, לישון בצהריים ולצאת רבות מהבית לבילויים ועוד ועוד. וזה בפירוש על חשבון הילדים! והבעל! והבית לא מתפקד כל כך!
אך כל המקצוענים (כמוך למשל) ממשיכים לעודד אותי לא לצאת מעצמי ולא לוותר על פיפס מהפינוקים שלי והכל הכל בעבורם!!! זה נשמע לך?
למה אף אחד לא אומר עבודת המידות? ואולי תחשבי על הצרכים של השני? ולא רק על עצמך? אינני יודעת מאיפה הסקת שהאברך הזה לא דואג לעצמו ושצריך לעודד אותו לעשות כן- אולי הוא באמת אגואיסט? (כמוני…) ואם הוא אכן אגואיסט שמודע לעצמו, הוא צריך לשמוע- נכון אתה צודק, האישה קודמת לך ותשתדל לתת לה מה שהיא צריכה גם על חשבונך…
מקווה שהשאלה מובנת.
תודה על השאלה!
קודם כל אני ממש מעודד אותך לא להיות מידי אנוכית וכן לוותר על פיפס מהפינוקים ולא על אחד מהם, אלא אם מישהו אמר לך אחרת במסגרת הדרכה של אחד על אחד.
זה ממש לא נשמע לי הסגנון הזה, למעט מקרים שמנחים אנשים לעשות כך (כפי שלפעמים אני מנחה אנשים רגישים)
לגבי האברך ההוא זה עניין של הבנה, פרשנות וניסיון של מה שהוא כתב.
אם לא המליצו לך באופן אישי למצבך לעשות אחרת, אז אני חושב שזה ממש לא בסדר ולא אחראי להנות ולהזניח את המשפחה שלך. זה לא טוב לך וגם לא להם.
מציע לך לקרוא ספרי מוסר ולהתחזק ולחשוב הרבה יותר על השני.
בתנאי שלא תרגישי רע מהשינוי, עשי בהדרגה.
בהצלחה
יעקב
תגובה אחת
יש להקשות…
מצד אחד… יש לי מצווה לדאוג לאחרים/בעלי/הילדים, אז אולי גם לא אוכל ולא אשתה ולא אישן, עד ש.. (..הם יצטרכו לי כל היום לדאוג ה"י)
מצד שני… אם רק אחשוב על עצמי ואדאג לכל צרכי המסועפים, לא יישאר בי כלום עבור האחרים, האם כך רצוי ותקין?
ויש להוסיף… אם אני רואה 2 אחים רבים/רעבים במקרה שאין בו כדי חלוקה, איך שייך לחתוך בסכינא חריפתא, את מי לפנק ואת מי 'לחסל'..
ויש ליישב…
שאני מסוגל לראות 2 בני אדם (או יותר) העומדים מולי, לראות ולהכיר בצרכיו הפיזיים, הרגשיים, והרוחניים, של כל אחד מהם בנפרד כאילו הוא יחיד בעולמו. ומכיוון שאני בוגר ולא ילד אני מסוגל לערוך משקל ולקבוע איזה צרכים מהם חיוניים, שאתן לו בכל מחיר, על איזה אתן לו במידת האפשר, ואיזה צרכים הוא מסוגל/ראוי לו לוותר, ובמקרים מסויימים אף מוכרח לוותר עבור הזולת.
החידוש הגדול ביותר… הוא שלפעמים אחד בני האדם הוא.. ניחוש?
אני בעצמי!
(נ.ב. בעבודת המידות אוכל לכאורה מתוך הכרה בעיקר וטפל, להרחיב את המקומות בהם אני מסוגל לוותר מצרכי. אך כל זה רק אחרי שאני מכיר ומתבונן במה הם צרכי..)