שלום לך הרב שקולניק.
ראשית אני רוצה להודות לך על המיילים שלך, זה מאוד מעניין ומחכים.
וכן הצורה שאתה עונה לשאלות היא מאוד מעניינת ומרתקת.
כבר תקופה שיש לי התלבטות מסויימת וחשבתי לשתף אותך.
אני נשוי ברוך השם תקופה וחי ברוך ה' עם אישתי באהבה וחדווה כמובן שיש מקרים פחות נעימים אבל לא זה הנושא כי זה קורה עם כל זוג נורמלי למיטב הבנתי.
הנושא הוא אמא שלי.
אני מאוד אוהב אותה ומאז ומעולם הקשר שלנו היה מעל ומעבר לסטנדרט ברוך ה'.
היינו מנהלים שיחות נפש ארוכות ודיונים וגם סתם כך מפטפטים המון.
לא אחת ואלי אפילו לעיתים לא כל כך רחוקות אני שומע מהסביבה שאני הפייבוריט (מועדף) שלה.
יש לה אבל איזשהו 'סעיף' שלכאורה ירשה מהורים שלה ומאמא שלה במיוחד (כי אצל אמא שלה זה בקטע מוגזם עד קומי כבר) של התפרצויות זעם צרחות וכשהייתי קטן אף מעבר לצעקות אך ברוך ה' היא עושה עם עצמה עבודה טובה והיא מאוד השתפרה בזה (אני לא יודע אם זה בעקבות התערבות חיצונית או לא אבל לא נראה לי שמשנה)
הרבה מקרים נצרבו במוחי וחלקם מתעקשים לחזור מידי פעם למשל בחתונה של אחת מבנות דודותי היא נגשה אל הכלה וצרחה עליה 'למה הבאת כזה צלם מטומטם, למה?' רציתי לקבור את עצמי.
היום היא אשה אחרת לגמרי והיא שולטת בעצמה כמעט לחלוטין.
הרבה פעמים כשאני משוחח עם אישתי עליה אני מרגיש צורך לשתף אותה, אבל אני לא יודע אם זה רעיון טוב כי אני לא רוצה שאישתי תחשוב שאמא שלי מחורפנת וזה יגרום ליחסים שלהם לרדת וכו' וכו'
מה אתה אומר?
תודה רבה
(אם אתה מפרסם אז בעילום שם כמובן)
שלום לך,
אני אומר לשתף.
אשתך אמורה להכיל אותך ואת המצוקות שלך.
העניין הוא אתה והקשר שלך עם אשתך ומה שיש לך להוציא מהלב.
ולא הקשר שלה עם אמא שלך,
מה גם שאם היום הקשר שלהם טוב אז זו לא סיבה להפסיק אותו, אלא להיות יותר מודעת למה שעומד מולה. ואו להיזהר או להפנים שזה שייך לעבר.
בהצלחה.
יעקב
