שלום לך,
רציתי לשתף אותך במשהו שאני עושה עם הילדים שלי פעם בחצי שנה שנה, אולי תתחבר לזה.
היום היה לי זמן פנוי וכח לזה,
יש לנו בחדר בנות שני מדפים של ספרי ילדים. בלגן… קרועים… חסרים… לא רואים מה הכריכה… ככה זה כשאתה משאיר להם את הזירה שלהם לעצמם. כמובן מסדרים את הספרים כל פעם, אבל לא מתייחסים אליהם "בכבוד הראוי" מה קרוע ומה לא, מה מעניין את מישהו ומה לא…
אז אני מכנס את רוב הילדים ואומר להם "היום אנחנו משתלטים על הספרים שלכם, מדביקים, ממיינים ועושים פסח"
כולם מוציאים את כל הספרים לשולחן בסלון,
את ממיינת מה טוב ומה רוצים ואפשר להחזיר ישר בלי לטפל בזה. כאן את עומדת זו העמדה שלך. מי שיסיים לטפל בספר מעביר אותו אלייך.
אתה מתאים כריכות לספרים.
את מדביקה דפים קרועים עם הדבק הצר.
אתה עושה ערימה של דפים קרועים ומתאים אותם לספרים
את מדביקה בדבק העבה את הכריכות
וגם אני משתתף… המנהל הגדול… 😉
מה זה עושה?
אור בעיניים במדף.
הם רוצים לקרוא יותר!
הם מגלים ספרים נשכחים!
להדביק, לגזור, זו מלאכה של פעם ב… עם כל המשפחה!
יש להם פתאום תוכניות חדשות לשבת הקרובה…
וזה עושה עוד משהו שבשבילו החלטתי לשתף את זה:
זה עושה חוויה וקשר בלתי נשכחים.
אבא ישב איתנו ודאג לספרים שלנו,
כל אחד שואל את השני אם חשוב לו הספר הזה (אם לא חשוב לאף אחד זורקים) אם ילד אחד קטן אמר שחשוב לו ספר תלוש מהמציאות משאירים את זה לכבודו. הוא מרגיש שווה!
ילדה אחת אמרה: "אני זוכרת שעשינו את זה שנה שעברה, אני כל כך אוהבת את זה"
אני עושה את זה גם אם נעליים מידי עונה, מרכזים את הכל זוגות זוגות וכולם מדברים חצי שעה על נעליים ומעיפים גם כמה שקיות לפח בכל אירוע כזה…
זה קשה ומתיש
אך מרגיש הרבה יותר מההרגשה של אחרי הים… כי זה מחזק את המשפחתיות והקשר מאוד
צריך לנסות ולראות!
כשעושים את זה באווירה טובה
הבית נהיה יותר נעים והילדים צוברים עוד חוויה מיוחדת!
אני מסכים להעתיק 😉
שבת של שלום!
יעקב