שאלה שקיבלתי מקוראת:
אנחנו נשואים בטוב ובסך הכול הקשר מעולה, אך מדי פעם קורית סיטואציה לא נעימה.
אני שואלת אותו שאלה או מספרת לו סיפור. זה יכול להיות בכל מיני תחומים ובכל מיני זמנים (לאו דווקא בזמן ויכוח), ומצפה כמובן לתגובה / הבעת דעה / רגש בהתאם, אך מצידו רק שתיקה…
כשהנושא צף אני שואלת אותו למה לא קיבלתי מענה, והוא מתרץ כל מיני סיבות כגון: הייתי שקוע במשהו אחר או אין לי מה להגיד על זה וכו'.
הסברתי לו הרבה פעמים את ההרגשה שלי כשזה קורה, שאני מחכה לשמוע גם ממנו את חוות דעתו, וכשלא עונה זה מרגיש לי שהוא מתעלם ממני ולא חשוב לו מה אני אומרת / מספרת.
אמרתי לו גם שאפשר לומר „אני עסוק / נדבר על זה”, להתנצל, להגיד לי שחשוב לו מה שאני אומרת ולתת לי את המקום ואת היחס, ולבוא להתעניין במה שרציתי להגיד ואף להגיב בהתאם.
חוסר תגובתו ושתיקתו מעיקים עליי יותר ממצב שבו הוא עונה ואפילו בכעס או בהתנגדות נניח, כי הרי כל התקשורת הזוגית מתבססת על המקום הזה של יחס / הבעת דעה ואפילו התנגדות (כמובן בהסברה ובנעימות).
וכשזה לא קורה אני שואלת את עצמי למה התחתנתי אם אני מדברת אל הקירות ולא אכפת לו מה אני חושבת / אומרת / מספרת / שואלת…
אשמח לשמוע את חוות דעתך והמלצתך.
למה השתיקה כל כך מתסכלת?
המצב מוכר ואת צודקת בתסכול.
ובאמת אישה, ולא רק אישה, רוצה לשמוע את הדעה השנייה גם אם היא לא נוחה, כי זה מה שעושה את זה שהיא חיה עם עוד ישות כלשהי… אחרת, אם היא שומעת רק את עצמה, מה הטעם…
אבל אני חייב לציין שבדרך כלל כשזה המצב אני רואה שזו תרבות כזו של שני הצדדים.
איך נוצר מעגל השתיקה?
נניח (ולא לתפוס את זה כ„מצאתי את האשמה” חלילה, אלא אני מראה דינמיקה שיכולה להיות, והיא יכולה להתחיל גם הפוך ממנו כפי שתבינו בסוף):
היא: מדברת אליו לא יפה.
(לפעמים מרוב שתיקות היא כבר לא מודעת לכך שזה מפריע לו, וגם מרוב שתיקות אפשר בלשון המעטה לצאת מהכלים מפעם לפעם).
והוא: בגלל הסגנון שלה לא רוצה לענות כי הוא חושב שאינו יכול לה…
ואז היא: משתגעת עוד יותר.
ואז הוא: עכשיו בטוח שהוא לא יודע מה לעשות. אמונות כאלה שאין לו סיכוי ועדיף לשתוק.
ואז היא: לומדת ממנו ששתיקה זו הדרך ושגם אין סיבה לא לשתוק, והיא בתורה גם מתחילה לשתוק פה ושם.
ואז הוא: לא יודע מה קרה שהיא התעצבנה עכשיו.
(רמז: כי היא שתקה, בגלל שאתה שותק, כי היא דיברה לא יפה, ואתה לא רצית להיכנס למריבה ולכן עכשיו היא עצבנית, ולכן אתה לא מדבר שוב כי אתה חושב שאתה לא יכול לה, ואז אתם לא יודעים מה קורה…
ואז אני מחליט לסגור את הסוגריים כי הבנתם את הרעיון שבדרך כלל קורה.)
זאת אומרת שהחגיגה קשורה לשני הצדדים.
לכן חוות דעתי והמלצתי היא לגשת לייעוץ כדי לצאת מהפלונטר.
בגלל שצריך לרדת לעניינים כמו: מה קורה אצלך ברגעים האלה? ומה קורה לו כשהוא נתקע בשתיקה? ומה קורה כשהוא כן מחליט לדבר — איפה זה נתקע ולמה?
מסובך משהו…
לכן המסקנות הכלליות:
- המצבים האלה בדרך כלל לא נפתרים בלי ייעוץ.
- צריך תמיד כן לדבר, ואם העלילה מסתבכת כשמדברים — צריך לפתור את העלילה ולא ללכת אחורה עם השתיקה. ואולי זה נכון גם לך, השואלת.
- שתיקה מביאה ליותר תסכול ומחשבות בטווח הרחוק, ומשתיקה גם את הצד השני.
מה אפשר לעשות בינתיים?
לסכם איתו שכשקשה לו להגיב, זה בסדר שנדבר על זה בערב.
ייתכן שזה יוריד ממנו לחץ ויגרום לו להרגיש משוחרר יותר לדבר.
