כשגורמים לנו לחשוב על בני אדם פרטיים, אנחנו פועלים,
אבל כשהמוני בני אדם מעורבים בטרגדיה, זה פחות מעניין אותנו.
לדוגמה:
"בזמביה 3 מיליון ילדים גוועים ברעב".
האם יש סיכוי שתפעל?
אבל אם אספר לך על ילדה אחת מסכנה בבני ברק בת למשפחה וכו' ואם יהיה תמונה מה טוב.. זה ידבר אליך הרבה יותר.
הסיבה יכולה להיות מובנת על פי הציטוט שמביא דן אריאלי (לא רציונלי אבל לא נורא) מאלברט סנטגיאורגי, הרופא והחוקר:
"כשאני רואה אדם אחד סובל, אני מתמלא חמלה ומוכן לסכן את חיי בעבורו. מיד אחר כך אני מנהל שיחה מקצועית ובלתי אישית לחלוטין על האפשרות של הרס ערים גדולות, מה שיעלה כנראה בקורבנות של מאות מיליוני מתים. אני לא מסוגל להכפיל את סבלו של אדם אחד פי מאות מיליונים"
לפעמים יש מצב בחיים או בזוגיות שהאדם שעומד מולך מתעלם מהכאב שלך או פשוט מכחיש שהוא קיים או מכחיש שהוא גרם אותו.
הסיבה היא הרבה פעמים פשוטה מאוד:
המכחיש את הכאב פשוט לא מסוגל לעמוד בעומס הרגשי הזה או בכך שהוא גרם אותו לזולת. ולעיתים זה גם אם הנפגע מתפוצץ עד לב השמים מההכחשות החוזרות ונשנות, הוא עדיין אינו מסוגל להודות בכך.
כי הוא לא מסוגל להכפיל את הסבל שהוא מסוגל לקלוט בעצמו, ביותר ממה שהוא מסוגל!
לפעמים אחד מאיתנו הוא בעל כושר וניסיון אדיר של סבל!
והוא מתקשה כשלא יכולים להכיל אותו או שמתכחשים.
אבל האמת היא שהשני פשוט לא מסוגל להכיל "3 מיליון ילדים שגוועים מרעב בזמביה".
3 תגובות
איזה פוסט חזק ואמיתי! כל מילה פנינה!
אבל מה עושים בתכלי'ס??…
המודעות הזאת יכולה מאוד לעזור להבין שיש דברים שמספיק שהשני "יבין שהוא לא מבין" וזה כבר מניח את הדעת, ההבנה הזו שלו
ואיך אפשר לעזור לצד השני? כשהבעל מתכחש, וזה מפריע לאשתו, מה יכול להועיל לה?