בעלי הוא גם בין אלה שלא מבקשים עזרה ואני למדתי לזרום עם זה ולשתוק ולתת לו את ההרגשה שאני סומכת עליו וזה עושה לשתינו טוב.
אבל יש לי שאלה: האם אין לזה גבול? אין מקרים שזה כן מוצדק להתערב?
היארצייט של הבן שלנו היה לפני שבועיים. תמיד זה יוצא ביום הכי חם של השנה ובבית העלמין אין טיפה צל, אין איפה לשבת, ואסור לשתות.
אפשר להגיד שבנוסף לכאב הנפשי, להיות שם זה גם סבל פיזי.
סיימנו את התפילות וכמו בכל שנה בעלי רצה להדליק נר נשמה.
בד"כ אנחנו מביאים מצית או גפרורים מהבית ותוך כמה שניות הנר דלוק.
הפעם בעלי החליט לקחת תרסיס גז או משהו כזה, לא יודעת איך קוראים לזה, שמרססים על הנר וזה נדלק.
הוא ריסס וריסס וזה לא נדלק. זה עשה הרבה רעש אבל לא הוציא אש.
בינתיים אני מתעלפת מהחום אבל שותקת, מחכה שזה ידלק.
עברה דקה ועוד דקה וחמש דקות וזה עדיין לא נדלק.
פתאום ראיתי עובד של בית העלמין עובר עם הרכב שלו והצעתי לבעלי שנבקש ממנו גפרורים.
בעלי אמר שאין צורך, תכף זה יעבוד. אז לא בקשתי.
אחרי כמה דקות שעדיין אין אש, הרכב עבר בפעם השנייה וכאן לא יכולתי להתאפק כי הייתי מיובשת ומותשת וגם כי היינו צריכים לחזור לעירנו כדי לאסוף את הילדים מהקייטנות.
אז ביקשתי גפרורים והוא נתן לי ובעלי הדליק אבל הוא אמר לי שבאמת לא הייתי צריכה לבקש כי עוד רגע הוא היה מצליח.
התנצלתי והסברתי לו שמרוב חום זה פשוט נפלט לי מהפה בחוסר שליטה וזהו.
האם באמת הייתי חייבת לשתוק במקרה כזה?
אסור אף פעם להתערב גם כשאני סובלת מזה?
אשמח לשמוע את דעתך.
תודה,
לאה
שלום,
מצטער לשמוע.
מה שהסברתי במיל "תני לו לטעות" זה לא כמו במקרה הזה, שאת ממש סובלת סבל נפשי ופיזי!
במקרה של הנסיעה אין סבל מיוחד מלבד הסבל של חוסר הגמישות והעבודה העצמית לתת לו קצת מרחב לטעות! ולנסוע כמה דקות בכיוון הלא נכון. לכן עדיף ללמוד לתת לו לטעות!
במקרה שסיפרת, זה לא סתם לתת לו לטעות ולעשות עבודה עצמית, זה ממש לסבול פיזית ונפשית תוך כדי העבודה העצמית של "לתת לו לטעות".
לכן בוודאי שיותר מוצלח לתת לו גם כאן לטעות. אבל זה לא נדרש ממך!
כשאת סובלת את צריכה לדבר איתו על כך שאת סובלת שיידע לקצר את הסבל!
ולכן במקרה הזה היית צריכה לדבר איתו ולהגיד לו שקשה לך!
שבת שלום ובשורות טובות!
יעקב
