שלום, אני י.
יש לי שאלה שמשלבת את שתי תחומי ההתמחות שלך שבאים לידי ביטוי בעלון – זוגיות וחינוך.
ב"ה אני נשוי כאחת-עשרה שנים נפלאות ויפות.
אמא שלי אומרת שאם הייתי ילד היום, הייתי מאובחן עם קשב וריכוז, רק שפעם לא ידעו על זה כל כך, זה בסך הכל היה ילד עם עודף מרץ…
בפועל אני מסתדר מצוין בחיים, וגם עם אשתי – למרות שהיא אשה רגועה למדי…
מה שכן, יש לנו ילדה (אחת מתוך שבע) שהיא בהחלט עם בעיית קשב וריכוז אמיתית, שגם מטופלת בריטלין. כמובן שההתמודדות היום-יומית איננה קלה בכלל, במיוחד לאשתי, ואז אני מתערב ולוקח עליה "אחריות בלעדית" – מה שנקרא, בסוף זה הילדה שלי(;
השאלה היא, שיש מקרים שהילדה נוגעת במשהו – כמו למשל קישוטי סוכה, שכמובן נקרעו – ואני מבין אותה, אני חושב שפשוט אין לה "בחירה" בזה, היא חייבת לגעת, כי גם אני כזה. אבל אשתי לא מבינה אותה בכלל ויוצאת מהכלים – למה נגעת??? ואז היא כועסת עלי שאני לא כועס על הילדה, בעוד שאני פשוט מבין אותה…
איך אני יכול להסביר את זה לאשתי? ותאמין לי שניסיתי המון, ואני נחשב אחד שיודע להסביר (סליחה על הפירגון העצמי…).
תודה על הכל!!!
ואגב, כיום, בתור אחד שמחשיב את עצמו לקורא אדוק שלך, אני עושה מבחנים לעצמי – אני קורא רק את השאלה בעלון, חושב מה אתה תענה, ובודק אם צדקתי…
יישר כח עצום!
שלום צדיק ויקר!
אני מבין אותך, אך לא יכול להסביר לאשתך את זה שאי אפשר לבקש ממנה לא לגעת.
משום שאפשר לבקש ממישהו עם קשב וריכוז (כמוני) לא לגעת בקישוטים… בדיוק כמו שאפשר לבקש לא לגעת במוקצה.
האם זה מגרה יותר לגעת? בדרך כלל כן.
האם יש ריכוז לזכור לא לגעת? הרבה פעמים לא.
אך הכלל הוא שלאנשים עם קשב וריכוז יש יכולת מעולה להתרכז במה שנתפס בעיניהם כחשוב וכל עוד זה לא נחשב בעיניה חשוב מאוד מצד שני ההורים, רק אז אשתך צריכה להבין שזה מאוד קשה לה, כי זה לא חשוב.
אם יש לבת שלך קשב וריכוז רגיל, אני מציע שתעשו חזית אחידה מולה בצורה ברורה על מעט דברים.
כי תפסת מרובה לא תפסת! בילדי קשב וריכוז.
האם צדקת הפעם כשקראת את השאלה?
חג שמח
יעקב
תגובה אחת
וואו אני כל כך אוהבת את התשובות שלך
כל כך חכמות ומדויקות